Sponsored Post Learn from the experts: Create a successful blog with our brand new courseThe WordPress.com Blog

WordPress.com is excited to announce our newest offering: a course just for beginning bloggers where you’ll learn everything you need to know about blogging from the most trusted experts in the industry. We have helped millions of blogs get up and running, we know what works, and we want you to to know everything we know. This course provides all the fundamental skills and inspiration you need to get your blog started, an interactive community forum, and content updated annually.

ילדים של אחרים יכולים להיות מכה.

יש ילד בכיתה של הבן שלי שכנראה סובל מהפרעת קשב וריכוז ברמה גבוהה מאד. כל זה לא היה מזיז לי את קצה הביצה השמאלית אבל ביום ההולדת של הבן שלי מצאתי את עצמי כל הזמן מעירה לאותו ילד שהציק לילדים אחרים או הרביץ להם, יזם קרבות נייר טואלט ופופקורן  ובקיצור היה מפגע חברתי. כל צוות המפעילים כבר הכיר אותו בשמו .

פחדתי שהוא יהרוס לבן שלי את החגיגה שלו ולמזלי בסופו של דבר הצלחנו להתעלות מעל זה. והבן שלי זוכר את יום ההולדת שלו  כחוויה חיובית.

אני לא יכולה להחרים ילד או  לפגוע בו, אני לא יכולה לחנך ילד שהוא לא שלי אבל אני לא מבינה מצבים כאלה בהם ילד עושה כל מה שמתחשק לו לעשות באותו רגע ללא שום גבולות ולא סופר אף דמות סמכותית שמנסה לרסן אותו.

לא הצלחתי להתמודד אתו, גם הצוות לא הצליח וגם בעלי לא הצליח.זה הגיע למצב בו בנות התחבאו ממנו בשירותים.

ואני מתחילה לתהות אם מרוב הבנה לעניין הפרעות הקשב וריכוז  אנחנו לא מפספסים משהו בעניין הגבולות והחינוך.

בשורה התחתונה שמחה שלא הרגתי את אותו ילד.ועוד יותר שמחה שאני לא אימא שלו.

רגע של יהירות

אני רוצה להרגיש יפה. משהו פה מתפספס כי אני לא מרגישה יפה. אני לא אובססיבית למראה שלי אם כי אני אוהבת בגדים יפים . ומשהו בי נשאר מגושם ומבויש ונבוך.

אני רוצה להרגיש יפה אני רוצה עיניים בורקות ושיער ארוך (השיער שלי לא ארוך, הוא מתולתל ולא תעזור שום החלקה כי זה יראה רע. טוב לו מתולתל אבל לא טוב לא ארוך. היכרות של שנים, אני יודעת) ואני מגדלת אותו ומרגישה שמתישהו אני אשבר ואסתפר ושוב אתבאס שהוא קצר מדי.

אני רוצה להיות רזה יותר. הייתי רזה אחרי שילדתי, הייתי יפה כשהייתי בהיריון. הייתי בת 31 ועכשיו אני בת 40 והעור שלי מתחיל להדלדל. גיסתי החביבה התחילה לדבר על הדכאון שבטשטוש תווי הפנים ואני מרגישה את זה אצלי.

בגיל חמישים אני אסתכל על התמונות שלי בגיל 40 וארגיש רזה ויפה. כשהייתי בת 31 הרגשתי שמנה ונפוחה.והייתי רזה ויפה.

להתרפק על העבר זה קטע של זקנים.

יום הולדת יש רק שלוש פעמים בשנה

הילד שלי יהיה בן 9 באוגוסט. התינוק, הפעוט, הילדון, הופך לבן 9 באוגוסט. אני מרגישה שיש משהו מאד משמעותי בגיל הזה. יש תחושה שהוא עוד לא ממש מתבגר כי אין לו חצ'קונים ושער פנים והקול שלו עדיין רך ומתוק וגם העור שלו אבל הוא כבר לא ילדון מתרפק אלא ילד שחשוב לו להרגיש עצמאי וגדול. ואני משחררת כי כבר למדתי שאין ברירה אחרת ושהשחרור הזה בריא גם לי. טוב לי לדעת שהילד שלי מסוגל להגיע לבד הביתה  ולהיות קצת לבד ולדאוג לעצמו (ולנמלים במטבח).

השנה החלטנו לחגוג לו יום הולדת. למי שלא מכיר, אוגוסט זה חודש שאפשר באותה מידה לגזור מלוח השנה. חודש חם ושומם שכולו דאגות למסגרות ושובע מהחופש הגדול (להם) הקטן(לנו) ויש תחושה שאף ילד לא נמצא בסביבה כדי לחגוג איתו. בשנה שעברה היה צוק איתן אז בכלל לא היה חשק לחגוג או לטלטל אנשים לחגיגות אז חגגנו ממש בקטן. שלושתינו.

אשמה הורית, מכירים? אז המחשבה שהשארנו ילד בלי חגיגה גרמה לנו להחליט חגיגית שהשנה חוגגים.

אבל הוא בן 9 ובגיל הזה הם כבר לא מוכנים למפעילים (תיקון: הבנים לא מוכנים, הבנות כן) ואת הבאולינג אנחנו לא סובלים אז התחלנו כבר לפני חודש במסע החיפוש לפתרון סביר לחגיגה כיתתית כי הרוב חוגגים עם כל הכיתה. 30 ילדים נמרצים להפעלה זה גדול עלינו ברמות שאי אפשר לתאר.

הפתרון שמצאנו לילד התפנוקים היה הקולנוע. יקר אבל מוריד מאיתנו הרבה דאגות ובעיקר משהו שהילד ישמח עליו כי בסופו של דבר זו המטרה

אבל כאמור באוגוסט כלב לא יבוא לחגוג איתו אז אנחנו מקדימים ליוני.

ולמי שלא יודע יוני זה חודש שבו לא רואים בית. הוא עמוס באירועים ושמחות וימי הולדת.

שריינו תאריך.

סמס מאמא של ילדה מהכיתה. אחת שאני מחבבת., היא קבעה באותו תאריך יום הולדת לבתה. מכיוון שהיא עושה רק לבנות אנחנו לא ידענו על התאריך.

התקפת עצבים קלה.

פתרון: משנים תאריך. לשמחתי הצליח.

התאריך יותר מוקדם.

התקפת עצבים בינונית.

רוצה לשמוח ביום ההולדת של הבן שלי אבל אני באמת אהיה שמחה אחרי.

.

חיים של אחרים

אם הייתי סופרת כבר הייתי עושה מזה רומן. היום שמעתי שיחה סלולרית שגמרה אותי מעצב. הסיפור  הוא גבר גרוש שמדבר עם בנו הקטן. הבן חרדי והאב על פי הלבוש -לא. האב אומר לבן שהוא השתחרר  היום מבית הסוהר ושואל את הבן אם הוא יודע מה זה בית סוהר ומסביר לו שהיה שם כי הוא עיצבן את אימא שלו. האב נשמע נואש. מסביר לבן שלא יוכלו לשחק במגרש הכדורגל הקבוע  כי אסור לו להיות שם . הוא מבטיח לו שהם יבלו בקיץ הרבה יחד ויבלו במלונות.

שיחה נוספת: האב מתחנן לעבודה כי הוא חייב לשלם ערבות ואין לו עבודה ואין לו כסף. כנראה אין לו איפה להיות. הצד השני כנראה מסרב כי האב מנסה כל אמצעי לחץ אפשרי.

הלכתי.

ממש לא רציתי להיות במקום הנורא הזה.

מצאתי את עצמי מרחמת על האב ושופטת אותו בו זמנית ובעיקר מפחדת לראות אותו בקרוב בעיתון.

היה בי צד שרצה לגשת אליו לעזור וצד שאמר לי: שלא תעזי!

בחיים לא ראיתי אדם שנמצא כל כך בקצה.

השבת שלי

הבוקר ישבנו במרפסת שלנו. נן צייר שזה כשלעצמו מחזה נדיר כי הוא בדרך כלל שונא לצייר. ואנחנו שתינו את הקפה של הבוקר והסתכלנו על הצמחים ועל האנשים שיוצאים למכון הכושר ממול. המרפסת הזאת היא המקום שלי ואחרי שנים של הזנחה מסוימת התחלנו להשקיע בה. למדתי מסבתי שהצמח הכי שורד בעולם הוא גרניום וכל פעם קיבלתי ממנה ייחורים לתקוע בעציץ. הגרניומים מוכיחים את עצמם ועכשיו גם הלואיזה התעוררה. אני אוהבת צמחים עם נוכחות. הנוכחות יכולה להיות צבע או ריח. טוליו בן זוגי אמר שהוא מרגיש כאילו הוא בחופש בצימר.

זה היה האושר הזה של להיות ביחד. לשתוק ביחד ולתת ליום להתחיל לחלחל לנו למערכת הדם בהדרגה ולא בבום של נפילה מהמיטה וריצה למטלות היום. זה היה כל כך נכון!

ואז קראתי את הטור של דנה ספקטור . היא מחפשת דירה בת"א ומגלה ששום דירה לא תכיל אותה מהסיבה הפשוטה שהיא אוגרת ומביאה קרקס בלגן אתה לכל מקום. היא קונה הרבה ורוצה כל הזמן להתחדש. מכירה את המרכיב האישיותי הזה גם בי ומכירה גם את המצוקה שנלווית אליו.

אז זרקתי לפח זוג מכנסיים של נן שהיה עם חורים בברך. כיבסתי אותו בטעות קשה לי לזרוק בגדים כי זה מזכיר לי כמה אני לא האדם שיטליא חורים וכמה אנחנו דור בזבזן. יש בי גם את הקול הזה.

אהבתי את הכתבה על קדישמן ובעיקר את תיאור הקשר שלו עם הנכדים. הם גרו לידו והוא היה שולח להם ציורים שלו בדלי ופתקים קטנים. אני אוהבת לקרוא כתבות על אנשים שיודעים לאהוב.

קללת השפע

אני שייכת למשפחה של אגרנים שלא דוגלת במינימליזם ולא מאמינה בלזרוק. גם לי יש את הנטיה הזאת לא לזרוק דברים שלא משמשים אותי מסיבות שונות: לא זורקים דבר שעדיין שימושי גם אם לא   לי, לא זורקים דבר שקיבלתי במתנה מאנשים שיקירם לי, לא זורקים דבר שפעם מאד אהבתי. עם כל הלא לזרוק הזה יש בי את הצד שאוהב לקנות ואוהב להתחדש. התוצאה היא שכל פעם שאנחנו מנקים אני מרגישה שאנחנו עובדים בשביל החפצים שלנו.

ויש שפע, שפע צעצועים, שפע ספרים (מעניין למה?) שפע כלים שאני לא אוהבת (חמותי במשך תקופה ארוכה הייתה דוחפת לנו כל מיני דברים) שפע סדינים וכל השפע הזה חונק אותי.

ואני כמובן מעדיפה לתת על לזרוק אבל זה גם כן לא תמיד הולך ולא תמיד מתקבל בברכה.

החלטתי לשאוף לדילול ואוורור. אולי זה יהיה פרויקט הקיץ שלי.

כי חנוק לי..

בין ספרים, או על ספרים וטכנולוגיה

אני מתלבטת בין כמה ספרים שמחכים לי ליד המיטה. יש לי מחויבות מסוימת לקרוא אותם ואני תוהה במה להתחיל:

חמשת רבעי התפוז /ג'ואן האריס. ספר על משפחה צרפתית, בשלנית, הרבה אוכל. לא דיאטתי במיוחד אבל אולי זו סובלימציה (יש לי גם יומן אוכל כדי לנסות קצת לשמור על המשקל. היום הראשון היה נהדר. הבאים אחריו היו אאוץ' אחד גדול בגלל חוסר ארגון מצידי. קופסת אוכל מגניבה ויומן אוכל זה פתרון חלקי ביותר למצב הרעב והחשק למתוק שתוקף אותי כל שעתיים עגולות בערך.

זה ספר למועדון קריאה אז קריאה תגרום לי להרגשה הכוזבת משהו שאני מקדמת עניין בעצם הקריאה.הרי תמיד יש תורים היסטריים על הספרים כי לא כל אחת בעלת גישות לספריות שונות.

. יש לי גם את החדש של אשכול נבו. אני מחבבת את אשכול נבו . הוא יודע לכתוב בצורה לא מכבידה ונעימה וכיף לקרוא אותו בנסיעות אבל שמעתי שזה עוסק בכל מיני סוגיות הורות ולמען האמת זה קצת טעון אצלי עכשיו. תקופה רגישה עם ילד שנוטה לצאת במתקפות אקראיות עלי ולהאשים אותי בכל עוולות העולם. זה בסדר, אני הייתי גרועה בהרבה ממנו והוא עדיין ילד מהמם. .

ויש לי שלוש מריאן קיז באנגלית. אני ממש אוהבת את מריאן קיז אבל קריאה באנגלית דורשת ממני .אנרגיה  שלא תמיד אני מוכנה לה. הלוואי שיכולתי לקרוא בכזה חוסר מאמץ באנגלית.

יש לי גם ספר הדרכה לכותבים כי אני רואה עצמי ככותבת. כותבת בעירבון מוגבל מאז סדנת הכתיבה המופלאה ביותר שהייתי בה הדבר היחיד שאני כותבת זה פוסטים בפייסבוק והודעות בוואטסאפ. בעיני הוואטסאם הוא חידוש כי יש לי אותו רק חודשיים. אני מאחרת לאמץ אפליקציות  ועושה את זה כשאין לי ברירה וזה הופך אותי מקצת מאותגרת טכנולוגית למוזרה.

למען האמת אימוץ טכנולוגיה חדשה זה קטע לא קל לי בגלל שזה דורש ריכוז, זמן וניסוי וטעיה.ואני אוהבת לבזבז זמן בדרכים אחרות. זה דפוק כשאת במקצוע שצריך להיות מעודכן אז אני מנהלת עם עצמי מלחמה פנימית כדי להיות בסדר ולא למשוך את עצמי לתקופת האבן עם הכרכרות.

מוזמנים להתפוצץ מצחוק על גילוי הוואטסאפ המאוחר. הרי ברור שכולם כבר מנסים להיפטר ממנו .לטובת משהו יותר משוכלל

אם דיברנו על ספרים: שונאת לקרוא בטבלט, לא הצלחתי להבין איך שומעים ספרים קוליים (אם כי אני סקרנית לגבי זה) וכל הספרים שלי בערימות ליד המיטה.יש לי חברות מאד מעודכנות ממועדון הקריאה שאשכרה מאזינות לספרים שלהן.

מה שכן, יש לי אקס ליבריס משגע שהזמנתי כמתנה לעצמי וזה יגרום לי להמשיך עם ספרי נייר.

בסוף אני אקרא בפעם האלף את "הנכס" של רותו מודן כי אני ילדה שצריכה תמונות עם מה שהיא קוראת

יש לי גם כמה דרכים לדלל את ארון הספרים אבל  עליהן בפוסט הבא.

משפחה מרובת ספרים

יש לנו שלוש ספריות בבית. האחת הייתה ספריית האם   איתה הגענו לדירה החדשה. היחס בין הספרים שלי לספרים של בן זוגי היה 90 10.נחשו לטובת מי . היא לא הייתה ענקית אבל היא הייתה בסדר. שרדה שלושה מעברי דירות. ואני מצדי מצאתי אסטרטגיות אכסון בשכבות שנשמעת מגונה כמו קבורה בקומות.

ואז הצטרף הילדון שכבר בבית החולים קיבל מתנות ספרים (מהבוסית המקסימה של דאז) והסבתות שלו הן ספרנית וביבליופילית ברמה שגובלת בטירוף אז כמעט בכל פעם שהן הגיעו היה להן ספר בתיק. הן הגיעו כל שבוע.

הגוזל אהב ספרים. לא הייתה לו ברירה. הוא היה קורא(ע) אותם על ברכי והופך בחוסר סבלנות את הדפים כדי להגיע לדף האהוב עליו. הוא הצליח להשמיד גם את הספרים העמידים האלה מקרטון שאמורים לשרוד צונמי. תולעת ספרים לגמרי. ואני הייתי מבלה איתו במיטתו מקריאה עד שהגרון התייבש 5 ספרים לפחות. הרגשתי אם השנה.

אבל הספריה הצנועה לא הספיקה.

אז קנינו בילי. המצאה שבדית לילדים שהאוסף שלהם כולל חמישה ספרים. וגם שם אכסנו בקומות.

ואז התחלנו לנסוע לספרד.

בן זוגי שיהיה הוא צ'יליאני ומסתבר שהוא דווקא מאד אוהב לקרוא אבל לא בעברית- בספרדית. הוא גם מאד אוהב לנסוע לספרד כי זה כיף לטייל בארץ שאתה דובר את השפה ולא צריך יממה כדי להגיע לשם.ומה שיפה זה שבספרד יש, ובכן, חנויות ספרים.ואיזה חנויות ספרים! חלק מחנויות הספרים ., ממוקמות בתיאטרון בדימוס או בקולנוע בדימוס. לכל חנות ספרים הכי פושטית יש לפחות שלוש קומות ויותר.צוחקים עליו שהוא יכול לקנות באמזון ולא לטרוח לנסוע לספרד והוא עונה: אבל מה זה שווה? כך הכיף הוא הפשפוש.

וכך היינו חוזרים. עם השלל. מחלקים בתבונה את הספרים בין המזוודות  ומתפללים לאלוהי שדות התעופה שלא נחרוג במשקל. חרגנו, תמיד אבל זכינו לחסדי הסלקטורית.

ובספרד גיליתי מה זה חנויות עם מחלקה שלמה לקומיקס. היינו בוחרים ספרי ילדים כי כדאי שגם הגוזל ילמד ספרדית ובשלב מתקדם יצאתי עם ספרים גם בשבילי על אף הספרדית הפחות ממעולה שלי.

וכך הבנו שבילי יצטרך ללכת ,, מה גם שכבר עמדנו בסכנת התמוטטות אז הלכנו לחנות רהיטי ילדים והזמנו מדפים מפוארים (אין צדק, הילד מקבל את הכי טוב)

כיום הצטרפו גם ספרי הילדות שלי כי גם ההורים שלנו נחנקים מחוסר חלל וגם ספרי הילדות של הילד וגם הספרים שהוא ממשיך(!) לקבל (!) במתנה (!) ועברנו גם שם לשיטת השכבות.ספרי הילדים המעפנים שסתם אין לנו כוח לתרום נטמנים מאחור כמו אפיקומן. הוא כבר בליגה של פרסי ג'קסון וקורא לגמרי לבד ורק כשבא לי להדליק אותו על אריך קסטנר או הספרים שאני גדלתי עליהם אני מתחילה להקריא ואז מגלה אם הם עומדים במבחן הזמן והשפה או פחות.

אני גם מביאה ספרים מהספריה שאני עובדת בה. גם לבן שלי וגם לי וזה כמובן נפלא כי אותם מחזירים. .ובאמת אני עובדת בספריה מעולה שכוללת ספרים חדשים מאד וגם ספרים שאמא שלי גדלה עליהם.

הספרים של בן הזוג עוברים לאמא שלו וחוזרים אלינו בשלב כזה או אחר. הספרים שלי כיום נודדים במועדון הקריאה (כשמדובר בספר שגם יש לי אותו) ואפילו הבן שלנו מתחיל להשאיל ספרים לחברים.מתה על האלטרואיזם הזה.הוא גם מביא ספרים לקריאת בוקר בבית הספר ומקבל רשות לפעמים מהמורות המופלאות שלו להמשיך עוד קצת גם אם התחיל השיעור כי קריאה זה נהדר.

אז כן, יש בלגן במשפחה מרובת ספרים. הספרים משתלטים על הבית ונדחפים לכל חלל ואני עדיין אוהבת לבקר בחנויות ספרים  וקונה רק כשקשה לי להתאפק עד שהספר יגיע לספריה.ולחברות שלי יש מזל כי אני מפזרת את ספריי לכל רוח.

והחלום שלי הוא לעשות בשירותים מדפים. אין לנו מקום לזה אבל ראיתי את זה בשירותים של אולם כנסים ותאמינו לי זה להיט (הפסדתי חצי מושב אבל למי אכפת…)