ילדים של אחרים יכולים להיות מכה.

יש ילד בכיתה של הבן שלי שכנראה סובל מהפרעת קשב וריכוז ברמה גבוהה מאד. כל זה לא היה מזיז לי את קצה הביצה השמאלית אבל ביום ההולדת של הבן שלי מצאתי את עצמי כל הזמן מעירה לאותו ילד שהציק לילדים אחרים או הרביץ להם, יזם קרבות נייר טואלט ופופקורן  ובקיצור היה מפגע חברתי. כל צוות המפעילים כבר הכיר אותו בשמו .

פחדתי שהוא יהרוס לבן שלי את החגיגה שלו ולמזלי בסופו של דבר הצלחנו להתעלות מעל זה. והבן שלי זוכר את יום ההולדת שלו  כחוויה חיובית.

אני לא יכולה להחרים ילד או  לפגוע בו, אני לא יכולה לחנך ילד שהוא לא שלי אבל אני לא מבינה מצבים כאלה בהם ילד עושה כל מה שמתחשק לו לעשות באותו רגע ללא שום גבולות ולא סופר אף דמות סמכותית שמנסה לרסן אותו.

לא הצלחתי להתמודד אתו, גם הצוות לא הצליח וגם בעלי לא הצליח.זה הגיע למצב בו בנות התחבאו ממנו בשירותים.

ואני מתחילה לתהות אם מרוב הבנה לעניין הפרעות הקשב וריכוז  אנחנו לא מפספסים משהו בעניין הגבולות והחינוך.

בשורה התחתונה שמחה שלא הרגתי את אותו ילד.ועוד יותר שמחה שאני לא אימא שלו.

רגע של יהירות

אני רוצה להרגיש יפה. משהו פה מתפספס כי אני לא מרגישה יפה. אני לא אובססיבית למראה שלי אם כי אני אוהבת בגדים יפים . ומשהו בי נשאר מגושם ומבויש ונבוך.

אני רוצה להרגיש יפה אני רוצה עיניים בורקות ושיער ארוך (השיער שלי לא ארוך, הוא מתולתל ולא תעזור שום החלקה כי זה יראה רע. טוב לו מתולתל אבל לא טוב לא ארוך. היכרות של שנים, אני יודעת) ואני מגדלת אותו ומרגישה שמתישהו אני אשבר ואסתפר ושוב אתבאס שהוא קצר מדי.

אני רוצה להיות רזה יותר. הייתי רזה אחרי שילדתי, הייתי יפה כשהייתי בהיריון. הייתי בת 31 ועכשיו אני בת 40 והעור שלי מתחיל להדלדל. גיסתי החביבה התחילה לדבר על הדכאון שבטשטוש תווי הפנים ואני מרגישה את זה אצלי.

בגיל חמישים אני אסתכל על התמונות שלי בגיל 40 וארגיש רזה ויפה. כשהייתי בת 31 הרגשתי שמנה ונפוחה.והייתי רזה ויפה.

להתרפק על העבר זה קטע של זקנים.

יום הולדת יש רק שלוש פעמים בשנה

הילד שלי יהיה בן 9 באוגוסט. התינוק, הפעוט, הילדון, הופך לבן 9 באוגוסט. אני מרגישה שיש משהו מאד משמעותי בגיל הזה. יש תחושה שהוא עוד לא ממש מתבגר כי אין לו חצ'קונים ושער פנים והקול שלו עדיין רך ומתוק וגם העור שלו אבל הוא כבר לא ילדון מתרפק אלא ילד שחשוב לו להרגיש עצמאי וגדול. ואני משחררת כי כבר למדתי שאין ברירה אחרת ושהשחרור הזה בריא גם לי. טוב לי לדעת שהילד שלי מסוגל להגיע לבד הביתה  ולהיות קצת לבד ולדאוג לעצמו (ולנמלים במטבח).

השנה החלטנו לחגוג לו יום הולדת. למי שלא מכיר, אוגוסט זה חודש שאפשר באותה מידה לגזור מלוח השנה. חודש חם ושומם שכולו דאגות למסגרות ושובע מהחופש הגדול (להם) הקטן(לנו) ויש תחושה שאף ילד לא נמצא בסביבה כדי לחגוג איתו. בשנה שעברה היה צוק איתן אז בכלל לא היה חשק לחגוג או לטלטל אנשים לחגיגות אז חגגנו ממש בקטן. שלושתינו.

אשמה הורית, מכירים? אז המחשבה שהשארנו ילד בלי חגיגה גרמה לנו להחליט חגיגית שהשנה חוגגים.

אבל הוא בן 9 ובגיל הזה הם כבר לא מוכנים למפעילים (תיקון: הבנים לא מוכנים, הבנות כן) ואת הבאולינג אנחנו לא סובלים אז התחלנו כבר לפני חודש במסע החיפוש לפתרון סביר לחגיגה כיתתית כי הרוב חוגגים עם כל הכיתה. 30 ילדים נמרצים להפעלה זה גדול עלינו ברמות שאי אפשר לתאר.

הפתרון שמצאנו לילד התפנוקים היה הקולנוע. יקר אבל מוריד מאיתנו הרבה דאגות ובעיקר משהו שהילד ישמח עליו כי בסופו של דבר זו המטרה

אבל כאמור באוגוסט כלב לא יבוא לחגוג איתו אז אנחנו מקדימים ליוני.

ולמי שלא יודע יוני זה חודש שבו לא רואים בית. הוא עמוס באירועים ושמחות וימי הולדת.

שריינו תאריך.

סמס מאמא של ילדה מהכיתה. אחת שאני מחבבת., היא קבעה באותו תאריך יום הולדת לבתה. מכיוון שהיא עושה רק לבנות אנחנו לא ידענו על התאריך.

התקפת עצבים קלה.

פתרון: משנים תאריך. לשמחתי הצליח.

התאריך יותר מוקדם.

התקפת עצבים בינונית.

רוצה לשמוח ביום ההולדת של הבן שלי אבל אני באמת אהיה שמחה אחרי.

.

חיים של אחרים

אם הייתי סופרת כבר הייתי עושה מזה רומן. היום שמעתי שיחה סלולרית שגמרה אותי מעצב. הסיפור  הוא גבר גרוש שמדבר עם בנו הקטן. הבן חרדי והאב על פי הלבוש -לא. האב אומר לבן שהוא השתחרר  היום מבית הסוהר ושואל את הבן אם הוא יודע מה זה בית סוהר ומסביר לו שהיה שם כי הוא עיצבן את אימא שלו. האב נשמע נואש. מסביר לבן שלא יוכלו לשחק במגרש הכדורגל הקבוע  כי אסור לו להיות שם . הוא מבטיח לו שהם יבלו בקיץ הרבה יחד ויבלו במלונות.

שיחה נוספת: האב מתחנן לעבודה כי הוא חייב לשלם ערבות ואין לו עבודה ואין לו כסף. כנראה אין לו איפה להיות. הצד השני כנראה מסרב כי האב מנסה כל אמצעי לחץ אפשרי.

הלכתי.

ממש לא רציתי להיות במקום הנורא הזה.

מצאתי את עצמי מרחמת על האב ושופטת אותו בו זמנית ובעיקר מפחדת לראות אותו בקרוב בעיתון.

היה בי צד שרצה לגשת אליו לעזור וצד שאמר לי: שלא תעזי!

בחיים לא ראיתי אדם שנמצא כל כך בקצה.

השבת שלי

הבוקר ישבנו במרפסת שלנו. נן צייר שזה כשלעצמו מחזה נדיר כי הוא בדרך כלל שונא לצייר. ואנחנו שתינו את הקפה של הבוקר והסתכלנו על הצמחים ועל האנשים שיוצאים למכון הכושר ממול. המרפסת הזאת היא המקום שלי ואחרי שנים של הזנחה מסוימת התחלנו להשקיע בה. למדתי מסבתי שהצמח הכי שורד בעולם הוא גרניום וכל פעם קיבלתי ממנה ייחורים לתקוע בעציץ. הגרניומים מוכיחים את עצמם ועכשיו גם הלואיזה התעוררה. אני אוהבת צמחים עם נוכחות. הנוכחות יכולה להיות צבע או ריח. טוליו בן זוגי אמר שהוא מרגיש כאילו הוא בחופש בצימר.

זה היה האושר הזה של להיות ביחד. לשתוק ביחד ולתת ליום להתחיל לחלחל לנו למערכת הדם בהדרגה ולא בבום של נפילה מהמיטה וריצה למטלות היום. זה היה כל כך נכון!

ואז קראתי את הטור של דנה ספקטור . היא מחפשת דירה בת"א ומגלה ששום דירה לא תכיל אותה מהסיבה הפשוטה שהיא אוגרת ומביאה קרקס בלגן אתה לכל מקום. היא קונה הרבה ורוצה כל הזמן להתחדש. מכירה את המרכיב האישיותי הזה גם בי ומכירה גם את המצוקה שנלווית אליו.

אז זרקתי לפח זוג מכנסיים של נן שהיה עם חורים בברך. כיבסתי אותו בטעות קשה לי לזרוק בגדים כי זה מזכיר לי כמה אני לא האדם שיטליא חורים וכמה אנחנו דור בזבזן. יש בי גם את הקול הזה.

אהבתי את הכתבה על קדישמן ובעיקר את תיאור הקשר שלו עם הנכדים. הם גרו לידו והוא היה שולח להם ציורים שלו בדלי ופתקים קטנים. אני אוהבת לקרוא כתבות על אנשים שיודעים לאהוב.