השבת שלי

הבוקר ישבנו במרפסת שלנו. נן צייר שזה כשלעצמו מחזה נדיר כי הוא בדרך כלל שונא לצייר. ואנחנו שתינו את הקפה של הבוקר והסתכלנו על הצמחים ועל האנשים שיוצאים למכון הכושר ממול. המרפסת הזאת היא המקום שלי ואחרי שנים של הזנחה מסוימת התחלנו להשקיע בה. למדתי מסבתי שהצמח הכי שורד בעולם הוא גרניום וכל פעם קיבלתי ממנה ייחורים לתקוע בעציץ. הגרניומים מוכיחים את עצמם ועכשיו גם הלואיזה התעוררה. אני אוהבת צמחים עם נוכחות. הנוכחות יכולה להיות צבע או ריח. טוליו בן זוגי אמר שהוא מרגיש כאילו הוא בחופש בצימר.

זה היה האושר הזה של להיות ביחד. לשתוק ביחד ולתת ליום להתחיל לחלחל לנו למערכת הדם בהדרגה ולא בבום של נפילה מהמיטה וריצה למטלות היום. זה היה כל כך נכון!

ואז קראתי את הטור של דנה ספקטור . היא מחפשת דירה בת"א ומגלה ששום דירה לא תכיל אותה מהסיבה הפשוטה שהיא אוגרת ומביאה קרקס בלגן אתה לכל מקום. היא קונה הרבה ורוצה כל הזמן להתחדש. מכירה את המרכיב האישיותי הזה גם בי ומכירה גם את המצוקה שנלווית אליו.

אז זרקתי לפח זוג מכנסיים של נן שהיה עם חורים בברך. כיבסתי אותו בטעות קשה לי לזרוק בגדים כי זה מזכיר לי כמה אני לא האדם שיטליא חורים וכמה אנחנו דור בזבזן. יש בי גם את הקול הזה.

אהבתי את הכתבה על קדישמן ובעיקר את תיאור הקשר שלו עם הנכדים. הם גרו לידו והוא היה שולח להם ציורים שלו בדלי ופתקים קטנים. אני אוהבת לקרוא כתבות על אנשים שיודעים לאהוב.